תפיסת הקידמה של החברה המערבית המעוגנת ברעיונות ״פרוגרסיבים״ נוטה להסתכל על ההיסטוריה שלנו באופן לינארי, אך ייתכן ומדובר באשלייה אופטית של התפיסה האנושית השגורה בשפה שמנסה למצוא תכלית לכל דבר, וכיוצא בזאת, תכלית גם להיסטוריה. ההנחה הרווחת היא שישנה התקדמות לאורך ההיסטוריה אל עבר אותם ערכים המזוההים כ״פרוגרסיבים״.ייתכן ואותה אשלייה אינה מודעת למעגליות היסטורית טבעית שבה אותם ערכים מתגלמים בכל תקופה בתרבות, בדיוק רגע לפני שקיעה. וכך, מה שמזוהה כערכים מתקדמים, פתאום הופך לתסמינים של חברה שוקעת, תסמינים שניתן גם לאבחן.
התרבויות השונות הם כמו אורגניזמים מובחנים, וכמו כן בכל זמן, התסמינים מקבלים הסמלה, והגדרה, בהתאם למקום, הזמן, והתרבות שבה הם מתגלמים. מה שפעם היה מנוסח בצורה דתית על ידי אלילים וסמלים פנטסטים, מתואר בימינו בשפה חילונית, מערבית ומדעית יותר. כך הסריסים המקודשים לאלה הנקבית הופכים לטראנסג׳נדרים שמקבלים את ההגדרה שלהם באיגודים פסיכולוגים פרוגרסיביים במקום ממסורת כהנית דתית אלילית קדומה. כך למשל הערגה לאמא אדמה המייצגת את פוריות הטבע הופכת לאקטיביזם וקריאה לצדק סביבתי של ארגוני הירוקים והסביבתניים. וכך גם האלים האוניברסליים התופסים את מקומם של אלים לאומיים, הופכים לניידים הלעומתיים לנייחים בימינו.
איבחון התסמינים לרוב נעשה על ידי היסטוריוניים קלאסיים שניסו למצוא סיבות פועלות המביאות לשקיעתן של תרבויות כאלה ואחרות. אך ייתכן והסתכלות אורגנית יותר על מהלך ההיסטוריה תוכל לתאר את הדברים בצורה טובה יותר. הסתכלות אורגנית הרואה במעגליות תוצר של תהליך טבעי כמו צמיחתו ונבילתו של פרח, שלאחר נבילתו, בדיעבד, ניתן לבוא ולספר או להלביש כל מיני סיבות פועלות ש״גרמו״ לנבילתו הטבעית. בדרך זו ניתן לשאת עיניים אל עבר האומנות כסוג של ראי לשלב בו נמצאת החברה והתרבות, ולאבחן את התסמינים.