דוקטרינת השפיטות מנעה במשך עשרות שנים מאז קום המדינה מעורבות שיפוטית בנושאים ערכיים, שראוי להשאירם להכרעת הציבור באמצעות נבחריו. מאז שנות השמונים של המאה העשרים שחק בית-המשפט העליון את דוקטרינת השפיטות ולמעשה קבע שהכל שפיטדוקטרינת השפיטות נקלטה בדין הישראלי כבר בשנותיה הראשונות של המדינה ושימשה מבחן סף שנועד לתחום את בית-המשפט לעיסוק בתחומים משפטיים באופיים. השפיטות מנעה מעורבות שיפוטית בנושאים ערכיים, שראוי להשאירם להכרעת הציבור באמצעות נבחריו. מאז שנות השמונים של המאה העשרים שחקבית-המשפט העליון את דוקטרינת השפיטות, וכך סלל את הדרך למעורבותו הגוברת בתחומים שונים של החיים הציבוריים: ביטחון, התנהלות הכנסת, מינויים, תקציב, הענקת פרסים, יחסי חוץ ועוד.השינוי הזה גולם בבשורה כי הכל שפיט. שחיקה זו בדוקטרינת השפיטות מבטאת שינוי יסודי בתפיסת בית-המשפט את תפקידו במארג השלטוני: מגוף שאמון על יישוב סכסוכים לגוף בעל תפקיד בעיצוב דמותה של החברה הישראלית וערכיה. לאור תפיסה זו קבע בית-המשפט שאין נושא אשר חסין מביקורתו, אף אם הוא כרוך בהכרעה במחלוקת ציבורית וערכית.

---