בפרק זה עו"ד תמיר דורטל אירח את עו"ד גיא מור לשיחה על רגולציה - איפה אנחנו פוגשים אותה, איך היא בנויה ומדוע ההמשלה החליטה לצמצם אותה.
"אם המערכת נותנת אחוז ריג'קטים גבוהה, זה לכשעצמו ציון עניות למערכת. אם אחוז גבוהה של האנשים מגישים מסמכים לא תקינים, זה בעיה של הרגולטור"
גיא מכהן כמנהל תחום מדיניות רגולציה במשרד ראש ממשלה. במשרד תפקידו הוא ממונה מטעם משרד ראש הממשלה על שיפור הרגולציה בתחומי המזון והחקלאות. בשנים האחרונות הוא הוביל רפורמות רוחביות וחיבר את המדריך הממשלתי לניהול סיכונים ברגולציה. בזמנו החופשי גיא מפרסם את הבלוג והפודקאסט "הרגולטור".
רגולציה היא החוקים שעל פיהם אנו חיים - חוקי נהיגה, חוקי עבודה, חוקי איכות הסביבה, חוקים שחלים על המערכת הפיננסית וכו'.
החוקים האלו סביבנו כל הזמן, ואנחנו בדרך כלל מדברים עליהם בנפרד. פעם מדברים על אובר, פעם על רישוי עסקים ופעם על חוקי פרטיות באינטרנט.
זווית הראיה של גיא היא יחודית - הוא לא מומחה לתחום ספציפי, אלא מסתכל על כל הרגולציה כמערכת אחת עם חוקיות שמארגנת אותה. בין אם מדובר על איכות הסביבה, הגנת הצרכן או מכון התקנים - התובנות של גיא נכונות לכל המרכת הממשלתית.
בפרק גיא מסביר שרגולציה היא מקצוע של ניהול סיכונים. המטרה של רגולציה היא לנהל סיכונים כדי להגן על הציבור. יש סיכונים לחיים, לגוף, לרכוש, לסביבה ועוד. "אבל אין מצב עולם של אפס סיכונים" גיא מסביר, ואם ננסה להגיע לבטיחות מקסימלית העלות לציבור תהיה מאוד יקרה.
ולכן רגולציה היא לא משחק של מקסימום בטיחות אלא שיכלול של כל התוצאות של רגולציה: "אנחנו לא צריכים לבחון האם הביאה לתוצאה הכי בטוחה, אלא איזה עוד תוצאות היא הביאה כתוצאה של חוק התוצאות הבלתי תלויות".
משפחה שני של כלים רגולטוריים נקראת "נורמות מחייבות". אלו חוקים שקובים מה מותר, אסור ומה חייבים לבצע. יש אכיפה וענישה על חוקים כאלו, אבל לא צריך לקבל אישור מראש. דיברנו על דרכים שונות לבנות רגולציה כזו, למשל באמצעות תקני תהליך (שמגדירים לציבור בדיוק איך לעבוד) ועל תקני ביצוע (שמגדירים תוצאה סופית אבל לא מתערבים בתהליך).
משפחה שלישית היא רגולציה מתקדמת. אלו למעשה כלים שלא מפעילים כפיה על הציבור, ומנסים לכוון אותו להחלטה הנכונה תוך שמירה על החירות שלו. כלים כאלו כוללים כלכלה התנהגותית, מיסים, סובסידיות ועוד. בנוסף לכך שהם לא פוגעים בחירות של האזרח ולא יוצרים חיכוך בינו לבין המדינה, הם גם לא מצריכים משאבי פיקוח ואכיפה.
בהקשר הזה שוחחנו גם על תחום הפיקוח והאכיפה.
נהוג לומר שאם יש רמה נמוכה של ציות להוראות - זה סימן שהממשלה צריכה להטיל עונשים יותר כבדים. אבל גיא מציע הסתכלות אחרת - אם יש רמת ציות נמוכה, זה בעצם ציון עניות למערכת הממשלתית. אם אחוז גבוה של האנשים מגישים מסמכים לא תקינים או מתנהגים בצורה מסוכנת, אולי זה בגלל הביצועים של הרגולטור. למשל, אולי הרגולטור מציב דרישות לא עקביות, לא ברורים או אפילו דרישות שאי אפשר לעמוד בהן. בסוף המטרה של הרגולטור הוא להשפיע על ההתנהגות של הציבור - ואם הוא לא מצליח, כדאי שהוא ישאל את עצמו למה.
דיברנו על העלויות של הרגולציה - כיצד היא תורמת ליוקר המחייה ולהקטנת התחרות. גיא הסביר שהרגולטורים לא רשעים או טיפשים, אלא שמדיניות ציבורית היא עולם מאוד מורכב וכל רגולציה גורמת לתוצאות בלתי צפויות. לכן צריך לנהוג בצניעות כשמתכננים מדיניות וגם לבדוק בדיעבד מה היו התוצאות ולתקן. לעיתים קרובות התוצאות הבלתי צפויות היו מזיקות ואפילו יצרו בעיות חדשות.
אז למה בכל זאת הציבור והפוליטיקאים דורשים עוד ועוד רגולציה פופוליסטית?
"אנחנו רוצים להרגיש בטוחים, העולם מקום מפחיד והרגולציה הינה כלי שאמור לצמצם את הסיכון, לשמור ולהגן עלינו. הרגולציה נוסכת בנו תחושת ביטחון, ולכן הדבר הטבעי הוא לבקש יותר רגולציה."
