עיון במניפסט החשוב ביותר על הסובלנות (איגרת על הסובלנות ) וניסיון להבין איך המרקסיסטים עיוותו את המושג הזה והיפכו את משמעותו האמיתית.האיגרת על הסובלנות היא אחד מחיבוריו החשובים והמשפיעים ביותר של הפילוסוף האנגלי גון לוק (1632-1704). באיגרת זו שהתפרסמה בשנת 1689 מצדיק לוק את הסובלנות מתוך טיעון הנגד הכי קשה - שדת יש לכפות על אנשים כדי להציל אותם מטעות, ומדאגה לחיי העולם הבא שלהם - כלומר לטובתם האישית. בכך לוק מבסס את הטיעון בדבר ההפרדה בין דת ומדינה שהלכה והתפתחתה בעידן המודרני, הרבה בזכות חיבורו החשוב.כיום מושג הסובלנות עוות והפך להיות דומה יותר ויותר לפלורליזם - כלומר, תמיכה בדעה הנגדית וקבלתה/הכלתה, וזאת בעקבות כתביו של מרקוזה.ספרו של מרקוזה סובלנות דכאנית מחווט את המושג סובלנות רק לשמאל הכי רדיקלי. לדבריו סובלנות ליברלית היא העדר סובלנות לתנועות ימין וסובלנות לתנועות שמאל (למי שאולי לא הצליח להבין את הכשל הלוגי: סובלנות זה לקבל אותי, ולא אף אחד אחר…) ואת אי הסובלנות יש להרחיב למעשים, לתעמולה, וגם למאבקים אלימים (האלימות ממילא נובעת מוך תיאוריות מהפכניות) לדבריו יש לגלות סובלנות לאלימות מהמשמאל – היא תמיד דבר טוב -וריאקציונריות כלומר – ההתגוננות מפני אלימות שמאלנית היא תמיד דבר רע לדעתו כדאי שתהיה סובלנות כלפי קיצוניות רדיקלית (משמאל) ומיעוטים, חתרנים” – בהם ראה מגיני החופש. הוא הסביר כי אמנם אלימות, באופן כללי, היא דבר רע ולא אנושי, אבל לתפישתו קיים הבדל בין אלימות מהפכנית-ריאקציונית המיוצגת בידי אותם רדיקלים ומיעוטים, לבין אלימות שמפעילים המדכאים. כדי “לשחרר את הסובלנות”, הוא כתב, צריך לקיים “אי סובלנות כלפי תנועות מהימין וסובלנות לתנועות מהשמאל. באשר להיקף הסובלנות ואי-הסובלנות האלו: זה ישתרע עד לשלב הפעולה כמו גם לדיון ולתעמולה, של מעשה כמו גם של מילה”.

---