בפרק זה תמיר דורטל ראיין את ריקי ממן, על שיטת הוואוצ'רים בחינוך וסקרנו את מערכת החינוך הישראלית, באמצעות ספרו של תומס סואל, מדוע הם שונאים בתי ספר פרטיים.
כשעמית גיש, מנהל בית ספר יסודי, טס לניו-יורק הוא נתקל במחזה פלאי. גיש, שהיה אז בתכנית לימודים של משרד החינוך, הגיע לבית ספר יסודי אמריקאי, וגילה שהתלמידים מתעלמים מקיומו. כאילו הוא לא נמצא שם. "באחת הכיתות", כך סיפר בביקורת שפורסמה ב'הארץ' (לחצו כאן) "התנגן חרישית קונצ'רטו לכינור ולתזמורת של מוצרט בשעה שהמורה רשם משוואות על הלוח. שקועים כל כך בעבודתם, אף לא אחד מהילדים הפנה אליי את מבטו, כאילו לא הבחינו כלל בקיומי".
בקיצור, התלמידים פשוט היו שקועים מדי בשיעור מתמטיקה מלווה במוזיקה קלאסית... ולכן המנהל גיש הרגיש שמתעלמים מקיומו.
מי שכותב בהרחבה על רשת בתי הספר KIPP, שבה ביקר גיש, הוא תומס סואל. בספרו המאלף מדוע הם שונאים בתי ספר פרטיים?, סואל מסביר כי בניגוד לטרנד הרווח של למידה מכילה, ללא מבחנים וללא גבולות, עבור תלמידים בני מיעוטים המגיעים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך (כמו סואל עצמו), יש כרטיס יציאה מובהק אחד ליציאה ממסלול העוני: שליטה במתמטיקה ובאנגלית. ללא כישורים אלה, פוסק סואל, רק בני מזל מועטים מקרב הילדים יצליחו למצוא, כשיתבגרו, משרות הגונות ומספקות.
