סקירת ספרו החשוב של גונסון, המציג מה היהודים תרמו לעולם, מה טבעה של האנטישמיות, מה הוביל ליצירתה של מדינת ישראל ומה מיוחד באמונה היהודית לדורותיה.שמו של פול גונסון הלך לפניו– כהיסטוריון מבריק, כהוגה דעות פורה וככותב בעל אומץ אינטלקטואלי. הוא השתייך בצעירותו לחוגי השמאל בבריטניה, אבל בחלוף השנים אימץ השקפות שמרניות ונתן להן ביטוי פומבי בבמות שונות.כמעט 4,000 שנים של קיום יהודי נסקרים בפרוטרוט, בשטף, בסגנון מאופק ועם זאת סוחף. גונסון בחר לפתוח את ספרו, ולא בכדי, בחברון.התנך מעיד שבעיר זו רכש אברהם אבינו, בכסף מלא, את מערת המכפלה וסביבתה מידיהם של בני חת. שם נקברו האבות והאימהות, שם נוסדה בתחילה מלכות בית דוד, ולשם הגיעו יהודים בכל הדורות – גם תחת שלטון זרים – לשאוב כוחות נוכח צרות הגלות. הקשר האמיץ שלנו לחברון, בדומה לירושלים, לא פסק ולא חדל. הוא התבטא בהתיישבות זמנית וקבועה, במסעות של עולי רגל ובכיסופי מתפללים. האבנים החסונות של המבנה שמתנוסס מעל המערה מאז ימי הבית השני מסמלות את כוח העמידה היהודי מדור לדור. ואכן גונסון מדגיש שוב ושוב את העיקשות יוצאת הדופן של עמנו, שדבק באמונתו ובמורשתו בכל התהפוכות שעברו עליו; למן ההיאחזות הראשונית בארץ-ישראל, עבור לתקופות של חורבן ופזורה, וכלה בשיבת ציון המחודשת. כלל הפיסות של הסיפור היהודי המופלא מצטרפות למארג שלם – היצירה הרוחנית, היחסים עם הנצרות והאִסלאם, תור הזהב, פרעות ורדיפות, עלילות דם וגירושים, פריחת הישיבות, הקמת הגטו, תפקידי הקהילה, האמנציפציה, האנטישמיות המודרנית, עליית הציונות, השואה והתקומה. הקריאה בספרו של גונסון חידדה אצלי ביתר שאת את משמעות דבריו של הוגה הדעות וההיסטוריון רבי נחמן קרוכמל (רנק), בן המאה ה-19, בספרו מורה נבוכי הזמן, על ההבדל בין היהודים לכל עם אחר. בניגוד לטיעון השכיח שכל העמים, בלא יוצא מן הכלל, כפופים לחוק הברזל של ההיסטוריה – לידה, צמיחה, קמילה ומוות – רנק טוען שיש יוצא מן הכלל; העם היהודי. בתולדות העמים שזורות דוגמאות למכביר של אומות שרצונן הלאומי אבד בעקבות הגלייתן מארצן. הן נטמעו בעמים אחרים ובתרבויות זרות, או השתלטו על ארץ אחרת והפכו אותה לביתן הלאומי החדש. אבל היהודים, כגוף קולקטיבי, גילו נאמנות עקבית לארץ-ישראל. למרות פיזורם בגולה במשך דורות ארוכים הם סירבו להיעלם. יתר על כן, אחר משברים חמורים נולד עמנו מחדש תוך  גיוס של כוחות פנימיים כבירים. בכל דור ציפו מאיתנו להתפוגג, בכל דור נאלצנו לעמוד במבחנים מרים ובהתקפות עזות, ובכל דור הצלחנו להפיח רוח בגחלים הלוחשות. אם לצטט את הסופר הרוסי הדגול, לב טולסטוי (גונסון כותב עליו בספר אחר – אינטלקטואלים), על היהודי: שכל שליטי עולם וכל העמים העלימוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסוהו, רדפוהו שרפו והטביעו, והוא על אפם וחמתם ממשיך לחיות ולהתקיים. היהודים, שהניפו את דגל המונותאיזם, קראו תיגר על מוסכמות. הם הפיקו מתוכם יצירתיות וגאונות, שהעשירו לא במעט את אוצרות הממלכות בהן חיו. רבי שמואל הנגיד שימש שר האוצר ושר הצבא בגרנדה בתקופת תור הזהב בספרד המוסלמית, דון יוסף נשיא ודונה גרציה נשיא התבלטו כסוחרים בעלי השפעה בחצר האימפריה העותמנית במאה ה-16, והבנקאי רב-הממון שמואל אופנהיימר זכה לקרבה מיוחדת לקיסר האימפריה הרומית הקדושה במאה ה-17. המחויבות של היהודים לעברם           לא באה על חשבון התמסרותם לעיצוב עתידם. גונסון קובע: העולם בלי יהודים היה לבטח מקום שונה במידה קיצונית. יותר מאשר כל תרבות אחרת, הצלחנו למצוא את האיזון בין דאגה לעצמנו ודאגה לזולתנו. מצד אחד קיום יהודי, ומצד שני ברכה לעולם. איני מסכים אוטומטית עם כל טיעון שמציג גונסון. כך למשל הוא כותב: השואה וציון החדשה נקשרו בקשר אורגני. הרצח של שישה מיליון יהודים היה גורם מניע עיקרי ליצירתה של מדינת ישראל. הדבר עלה בקנה אחד עם הדינמיקה העתיקה והעוצמתית של ההיסטוריה היהודית: גאולה באמצעות סבל. לתפיסתי, לא בגלל השואה קמה המדינה – אלא למרות השואה. הכוח שהניע את הקמת מדינתנו הוא צדקת הציונות. על בסיס הזיקה של כלל הדורות לציון, הרצל ועמיתיו בהנהגת התנועה הציונית הפכו את החלום העתיק לתכנית פעולה פוליטית. הרצל, משה רבנו המודרני, נחוש היה להוציא את עמנו משעבוד לחירות. הוא נפגש עם שליטי תבל, הציג להם את עמדותינו וגם את התועלת שתצמח לאינטרסים שלהם, וניס

---